<h1>תוספות ר"ש ב"ר אברהם משאנץ — פסחים</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[פסחים כ"ד ע"א] הא אין לוקין על לאו שבכללות. הקשה ה"ר אליעזר ממיץ דהא במכות באלו הן הלוקין [דף י"ג ע"א] חשיב נותר פיגול וטמא שלוקין עליו ואמאי והא לאו (דידי') [דידהו] לאו שבכללות [הוא], ותירץ ר' דודאי לא יאכל כי קודש הם חשיב לאו שבכללות לגבי כל שבקודש אבל לגבי נותר שמפורש בהדיא דכתיב [שמות כ"ט] ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש (הם) [הוא] לגבי דידי' לא חשיב לאו שבכללות ופיגול נמי גמרינן בעון עון מנותר ואכתי קשה הא דאמר בפ' בתרא דמכות [דף י"ח ע"א] גבי זר שאכל עולה לפני זריקה לוקה חמש דפריך התם [ולילקי] משום [ד]ר' אלעזר דכל שבקודש פסול ומאי קושיא הא לאו שבכללות הוא וכן הא דפריך התם ולילקי נמי משום כל שהוא בכל[י]ל תהי' בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. אם אינו ענין לגופו דאתי בק"ו ממעשר. וא"ת הא אצטריך לרביעי בקודש כדאמר בפ"ק [דף י"ט ע"א] וי"ל דהוה לי' למימר ישרף ולא לכתב לא יאכל. הקישא הוא. תימא אמאי קרי לי' הקישא דהא בהאי קרא כתיב קודש בהדיא ובכורות בקרך ובפ"ב דמכות [דף י"ט ע"ב] ובהערל [דף ע"ג ע"ב] דרשי' דמה שהתרתי לך בשעריך הטמא והטהור אסרתי לך כאן ומבשעריך נפיק ומעשר שני נמי יליף מהאי קרא אזהרת אכילה וי"ל דמ"מ צריך הקישא משום איסור הנאה (ובפ"ק) [ובפ"ב] דשבת [דף כ"ה ע"א] לא ילפי' איסור הנאה בשמן של קודש שנטמא אלא ממעשר דכולה הך שמעתא דלא כחזקי' ור' אבהו דלא יאכל אכילה דוקא ולא איסור הנאה משמע. דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כו'. והכא לא הוי לאו שבכללות דמדהוה לי' למיכתב מעשר דגנך ובכורות בקרך לא תוכל (לאוכלה) [לאוכלם] ש"מ לייחודי לאו אכל חד וחד דכתיב בקרא אתי.
<h2>דף ד:</h2>
[פסחים מ"ג ע"ב] וכי תימא ר' אליעזר לא דריש כי כל והתניא כו'. הקשה אחי אמאי לא מייתי מההיא דלעיל כי כל אוכל חלב דמרבי חולין. מאן שמעית ליה דדריש כל ר' אליעזר. וא"ת דילמא היינו ר' עקיבא דדריש כל בפ' התערובת [דף פ"ב ע"א] גבי כל חטאת דמסיק ר' עקיבא אומר אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מניין ת"ל כל ואומר ר' דאפילו יהא רע"ק מ"מ קשיא דלא משתמיט תנא בשום דוכתא שיסבור (שום תנא) דתערובת חמץ בכרת מ"ר, ונ"ל דאע"ג דלא דרשי רבנן כל הכא יש מקומות דדרשי כגון במרובה [דף ס"ג ע"א] דאמר דאף כל רבוייא הוא, ובפ"ב דסוכה [דף כ"ז ע"ב] דדריש [ויקרא כ"ג] כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ישבו בסוכה אחת, התם משמעות דקרא כך הוא, ור' יהודה דלא דריש הכא כל אשכחן לעיל בפ"ק [דף י"א ע"ב] דא' בבכור שאחזו דם דאין מקיזים לו את הדם דגזר דילמא אתי למיעבד במקום שעושה בו מום נפקא לן בפרק כל המנחות באות מצה [דף נ"ו ע"ב] מדכתב [שם כ"ב] כל מום, ובפ"ק דכריתות [דף ד' ע"ב] נמי דריש ר' יהודה כל דם, ונראה דהכא דוקא בדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכגון נשים משום הקישא וכגון מקצתו דבל תקטירו לא שייך לרבות ועל זה קאמר כמאן כר' אליעזר דדריש כל לרבות דבר שאין סברא לרבות על זה נמי קאמר ורבנן כל לא דרשי לרבות.
<h2>דף ו.</h2>
[פסחים כ"ו ע"א] ותסברא והא א"ר שמעון בן פזי קול ומראה [וריח אין] (אומר) בהם משום מעילה. פירש"י וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר אמאי אטרחוה רבנן וקשיא לר' דהא במידי דליכא איסורא דאורייתא כגון גרירה דכלים כדפי' לעיל פליג רבא ואס(ו)ר בלא אפשר ומכוין ומה הוכחה (כמוכח) [קמוכח] אביי (ורבא) [לרבא] ושמעתין מפרש כך קול ומראה אין בהם משום מעילה וכיון שאין בהם משום מעילה לא אסירי אלא מדרבנן א"כ כשהוא בא לצורך כגון אומנין לתקן בית קדשי הקדשים סברא הוא שלא יהא בו אפילו איסורא דרבנן, אמר (לו) [לי] ר' דהוה מצי לאביי למדחי לאוקמי כר' שמעון דהא אליבא דר' יהודה פליג. מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא. תימה והא בפ' החליל [דף נ"ג ע"ב] תניא [אשה בוררת] חיטין לאור של בית השואבה והשמן והפתילה היו של הקדש (כדתנא) [כדתנן] התם ובירושלמי [שם ה"ג] דייק מינה קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה.
[פסחים כ"ו ע"א] כתיב הכא ושמו וכתב הכא הערופה. תימה לר' אמאי אצטריך תרי למעוטי בחד סגי דלהכי כתבי' רחמנא דלא נילף מינייהו וליכא למימר סד"א דמהאי קרא דכתיב בי' מיעוט לא ילפי' אבל מאידך ילפי' דא"כ לשתוק קרא ממיעוטא דהא ע"כ שוין הן הני תרי קראי ולית בהן שום צריכותא מדחשיב להו באין כאחד למאן דאמר אין מלמדין, ומיהו יש לומר דאי לא הוה כתב אלא חד מיעוט לא הוה ממעטינן למילף אלא מילתא דלא דמי כל כך למיסר אבל מילתא דדמי למיסר לגמרי לא להכי צריכי תרוויהו והא דלא מייתי בע"ז פרק ר' ישמעאל [דף נ"ד ע"ב] בשמעתא דשביעית תופס דמיו אלא חד מיעוט אין לחוש דבקדושין מייתי (בהו) [להו] בספ"ב [דף נ"ח ע"א]. בפ"ק דחולין [דף י"א ע"א] דריש דרשה אחרת מהערופה וטובא כתיבי אמר לי ר' דמעילה ילפי' (מעגלה) [בעגלה] ערופה מדכתב בה כפרה כקדשים בפ"ק דחולין [שם] והתם פי'.
<h2>דף ו:</h2>
[פסחים ל"ב ע"ב] ואין נתינה בפחות משוה פרוטה. וא"ת והא קיימ"ל [בשבת דף י"ז ע"ב] דחטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג דנתינה כתיבא בה דכתב [דברים י"ח] תתן לו ואפי' רבנן נמי הוו מודו הכא אי לא משום דכתב [ויקרא כ"ב] כי יאכל וי"ל דלאו דוקא דשוה פרוטה לכל הפחות בעינן ועוד קשה מהא דאמרי' בריש הזהב [דף מ"ז ע"א] קונין בכלי ואע"פ שאין בה שוה פרוטה ואמאי והא כתיבה נתינה [רות ד'] ושלף איש נעלו ונתן לרעהו וכן גבי גט דאמר בגיטין [דף כ' ע"א] כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דכתב [דברים כ"ד] ונתן בידה, ותירץ ר' כדאמר בגיטין משום דנתינת גט אמר רחמנא ולא נתינת ממון וכן נמי גבי קניין נתינת מנעל אמר רחמנא ולא נתינת ממון עוד י"ל דהכא ודאי בעינן שוה פרוטה משום שמשיב את ההקדש שמעל בו הוה כמו השבת גזילה שאינה בפחות משוה פרוטה ולהכי משום דכתב ונתן משמע שפיר נתינה חשובה אבל שאר (מיני) [מילי] אע"ג דכתב בהו נתינה לא בעינן שוה פרוטה והא דדרשינן בפ"ק דכריתות [דף ו' ע"ב] גבי שמן המשחה כל שהוא היינו משום סיכה הכתובה אצלה דהוי נמי כל שהוא כדאיתא התם אבל שאר [נתינה דעלמא ד"ה בכזית] כדאיתא התם אבל קשה דר' יהודה יליף נתינה דזר מנתינה דעלמא מה נתינה בעלמא כזית דהיינו (הכא) גבי תרומה אדיליף (מהכא) [מתרומה] בכזית ליליף מכל נתינות כגון מתן דמים ומתן בהונות שאין בהן שיעור והוי לי' ניחא דאז הוי דומיא דסיכה [ד]בכל שהוא, ועוד דלחומרא (אי') [אית לן] למילף ולחיובא בכל דהוא.
<h2>דף ז:</h2>
[פסחים צ"ג ע"ב] וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דהתם. נראה לר' דהנהו תנאי דהכא סברי שפיר כמאן דאמר בסוף שבועת העדות [דף ל"ו ע"א] דעל השם המיוחד במיתה ועל הכינויים באזהרה דאע"ג דמשמע הכא דאית לי' כרת מג"ש דחטאו חטאו מיהו התם לאו לאפוקי כרת קאמר דעל הכינויים באזהרה אלא לאפוקי דלית בי' מיתה.
<h2>דף ח.</h2>
[פסחים ג' ע"א] המפלת. אור לשמנים ואחד גרסינן. אם שיוה לו לטומאה כו'. חזרו להם בית הלל מזה הטעם מפני תשובתם של בית שמאי וטעמייהו כדתניא בפ"ק דכריתות [ח' ע"א] אמרו להם בית הלל לבית שמאי הרי הוא אומר או לבת לרבות אור לשמנים ואחד, מ"ר.
<h2>דף ט.</h2>
[פסחים ל"ב ע"ב] מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שפטר בו את המזיד. תימה היא [ה]נותנת דשאר מצות שהן בכרת חמורות ואין לזדונם כפרה אבל מעילה דקלה שאין בה כרת יש לזדונה כפרה וארבעה שמביאין על הזדון (בשגגה) [כשגגה] דקתני (בפ"ד) [בפרק ארבעה] מחוסרי כפרה [דף ט' ע"א] הבא על שפחה חרופה ונזיר טמא ושבועת העדות ושבועת הפקדון [יוכיחו] דבכל הני לית בהו כרת וחייבין על (זדונה) [זדונם] וכי האי גוונא פריך בריש מכות [דף ב' ע"ב] דקאמר ק"ו ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה עדים זוממין שלא עשו מעשה אינו דין שלא יגלו והיא הנותנת הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא ליהוי לי' כפרה כו' ואומר ר"ת דהכא לא שייך למימר היא הנותנת דהא כשחוזר בתשובה מתכפר נמי מזיד שלו וה"פ ומה שאר מצות שחייב בהו כרת פטור בהו (מן) המזיד (אפי') [אם] עשה תשובה מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שיפטור בה מזיד אם עשה תשובה ולא דמי לגלות דלא שייך היכא דעבד תשובה דגלות הוא כמו מלקות שב"ד עונשין אותו ולא שייך (לחייבו) [לפוטרו] משום עשיית תשובה טפי אבל קרבן תלוי בתשובה דזבח רשעים תועבה, ומיהו קשה לר' דעל ידי תשובה לחוד אין מתכפר כדאמרי' (בפ"ק) [בפ"ב] דיומא [דף פ"ו ע"א] דחייבי כריתות תשובה ויום הכיפורים [תולין] ויסורין ממרקין ואפי' לר' קאמר התם [דף פ"ה ע"ב] דתשובה בעי' יום הכיפורים אלמא דחומרא היא שאין יכול להתכפר בשאר מצות אלא על ידי יוה"כ ויסורין ומעילה ניתן לר' לכפרה לאלתר, ונראה לר' הוה מצי למימר היא הנותנת אלא דשפיר פריך טפי דקאמר לא אם אמרת כו' ומיהו קשה אמאי לא קאמר ר' שמביאין על הזדון (בשגגה) [כשגגה] יוכיח[ו] ושמא חידוש הוא ולא גמרי' מינייהו אי נמי לא חש כיון דפריך לה מגופי', מיהו קשיא דהכא משמע דאי לאו בשגגה הוה (מחייבנא) [מחייבינן] מ(נ)זיד א"כ בכריתות [דף ט' ע"א] אמאי אצטריך למכתב פתאום (הנזיר) [בנזיר] טמא (דמצי למימר) [ד]מרבי' התם (ומביא) [שמביא] על הזדון ולמה הוצרך (לו) [נמי] לכתוב בשפחה חרופה אשר חטא לרבות זדון וכי תימא [דהוי] ילפינן ממעילה דאמעט בהדיא מזדון אי נמי משבועת ביטוי דאדרבה איכא למילף משבועת העדות ומשבועת הפקדון דכל היכא דאיכא לאקשויי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן.
<h2>דף יג:</h2>
[פסחים י"ד ע"א] דאיכא משקה בהדי בשר. [מכאן] דקדק ריב"א דמשקין מיטמו פחות מרביעית דסתם משקין שעל גבי בשר אין בהם רביעית וה"נ משמע בברכות פ' אלו דברים [דף נ"ב ע"א] דקאמר [שמא] יצאו משקין מאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים והתם נמי מסתמא ליכא רביעית, וה"נ משמע לקמן [דף י"ז ע"ב] דקאמר ומים נמי לא אמרן אלא דאית בהו רביעית דחזי להטביל מחטין וצינורות אבל פחות מרביעית לא, והא דקאמר במסכת ע"ז פרק אין מעמידין [דף ל"א ע"א] גבי יין נסך דמטמא טומאת משקין ברביעית ובפרק דם הנדה (דף נ"ה ע"ב) [עיין פרק אמרו לו כריתות י"ג ע"ב] גבי חלב האשה ובכמה דוכתי אומר ריב"א דבפסול (גוים) [גויה] מיירי דשיעורו ברביעית כדאמר במעילה פרק קדשי (קדשים) מזבח [דף י"ז ע"ב] וכל המשקין מצטרפין לפסול את הגוי' ברביעית, ור"ת אומר מדאורייתא בעינן רביעית אבל מדרבנן מטמו במשהו, ואומר ר' דהא דמפרש דמדרבנן מטמו במשהו היינו לטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן מדאורייתא אפילו במשהו דהא דקאמר לקמן אבל פחות מרביעית טמאין היינו מן התורה (ואי) [דאי] מדרבנן לא הוי גזור במשקין בי מטבחייא טומאה פחות מרביעית, ולפי זה הפי' צריכה למימר דלא מסיק אדעתי' דאוכל יטמא אוכל אפי' מדרבנן דאי לאו הכי אמאי איצטריך מעיקרא לאוקמי במשקין בפחות מרביעית דמדרבנן השתא נמי מדרבנן מיירי (דמוקי לה במשקין בפחות מרביעית דמדרבנן) [דאוכל מטמא אוכל מדרבנן], וא"ת כיון דאוכל לא מטמא אוכל אפי' מדרבנן א"כ לא משכחת ולד ולד דהיינו שלישי אלא על ידי משקין ואיך יתכן זה דאי אפשר להיות שלישי לעולם על ידי משקין שהמשקין לעולם ראשונים כדאמרי' [פרה פ"ח מ"ז] כל הפוסל את התרומה מטמא(ה) משקין להיות תחלה, י"ל דר' חנינא (בן אנטיגנוס) [סגן הכהנים] הי' קודם (לכף) [לכן] לאותה גזירה היתה בי"ח דברים דגזרו בית שמאי ובית הלל דקתני התם [בשבת דף י"ד ע"א] האוכלים והכלי שנטמאו מחמת משקין ופריך התם האי אוכלין שנטמאו במשקין דמאי עד דמסיק שנטמאו במשקין הבאים מחמת ידים ואי קודם י"ח דבר גזרו כל הפוסל את התרומה כו' אמאי איצטריך לגזור דאוכלין שנטמאו מחמת משקין הבאין מחמת ידים פוסלין את התרומה הא כיון דגזרו דידים פוסלין את התרומה א"כ משקין הבאין מחמת ידים ראשונים הן דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, על כן נראה דהיא היא גזיר, אי נמי י"ל דשלישי משכחת לה בלא משקין כגון על ידי כלי שנטמא מחמת משקין שהכלי שני הוא והבשר שנגע בו שלישי, אי נמי על ידי עצים ולבונה כדמפרש ר"ת על רביעי(ת) בקודש לקמן שהן נגעו בקודש והבשר נגע בהן ואע"ג דבצריד של מנחות בעי ריש לקיש בחולין בפ"ב [דף ל"ו ע"א] מהני חיבת הקודש למימני בי' ראשון ושני או לא, איכא למימר דהאי פליג עלי' דהכי מפרש ר"ת דאיכא אמורא דפליג עלי' ואע"ג דלקמן [דף כ' ע"ב] קאמר תפשוט דריש לקיש כו' ודחי לה היכי [ד]מצי למדחי' פריך לי' ודחי לי', אבל יש הרבה מקומות דהוה לי' למימר תפשוט לההוא אמורא, מ"ר.
<h2>דף טו.</h2>
[פסחים פ"ה ע"א] ולרבינא דאמר חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי. וא"ת בלא מילתא דרבינא הואיל וסלקא דעתין דאיכא שיעור לטמויי (כמו) [במה] שיצא לחוץ הוי מצי ל[א]קשויי (דמסכת) [דמסקינן בפ'] בהמה המקשה [שם] מודה ר' יוסי בשלש על שלש הבאות מבגד גדול (משעת) [דבשעת] פרישתו מאביהן מקבלות טומאה מאביהן והכי נמי אית לן למימר הכי, ויש לומר דהואי מצי לשנויי בנתזות בכל כוחן דאז לא הוי נוגעות בשעת פרישתן כיון שבכח נפרד דכי האי גוונא משני בכריתות פ' אמרו לו [דף ט"ו ע"א] (דווקא) [דקאמר] באבר המדולדל באדם טהור וכן עושין מוכי שחין בירושלים ערב פסחים הולך לו אצל הרופא (וחותם) [וחותך] עד שמניח בו (בשערו) [כשערה] ותוחבו בסירה ונמשך ממנו (והלא) [והלה] עושה פסחו, ופריך בשעת פרישתו (מידם) [מאדם] מיטמי ומשני בניתזות בכל כוחן.
<h2>דף יט:</h2>
[פסחים ל"ג ע"א] תאמר בזו שאם מתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל(ה), תימה לר' מה (ל)ענין הנאת עולה למתעסק דשבת או דשאר מצות כמו [כן] אם הי' מתעסק בשאר מצות והי' נהנה הי' חייב ולאו משום חומרא [דמעילה] הוא דהכי אמרי' בכריתות (בפק אבל) [בפרק ספק אכל דף י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה, ועוד אמאי נקט הכא איסור שבת דהתם דין הוא [דפטור] דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדקאמר התם אבל בשאר מצות לא היו פוטרין, ועוד תימה דנילף מחלבים ועריות שחייב בהן כרת ופטר את המזיד ואע"ג דגבי חלב איכא למימר כדקאמר רב חייא בר אבין לעיל מ"מ נילף מעריות דלא שייך בהו לא פירכא דרב חייא ולא פירכא דמר ברי' דרבינא דמתעסק בעריות חייב ופשט מילתי' דשמואל (ו)הי' קשה לר' דברישא דמילתא דשמואל קאמר מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה אלמא אי לאו דנהנה פטור ומסברא היינו מאשר חטא בה דדרשי' התם פרט למתעסק ובסיפא קאמר מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה משמע הא שאר מתעסק אע"ג דלא נהנה חייב, והי' רוצה ר' לפרש כן (ה"מ) [ה"ק] המתעסק בחלבים ובעריות חייב אפי' למאן דדריש אשר חטא בה פרט למתעסק הכא חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור אפי' למאן דלא דריש בה פרט למתעסק הכא מודו דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בפרק ספק אכל לא משמע הכי דמסיק התם עלה (מההיא) [דההיא] אשר חטא בה פרט למתעסק מתעסק דמאי אילימא דחלבים ועריות [חייב] שכן נהנה אלא דשבת (דאמר) [האמר] רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים כו' אלמא [דמאי] דדריש מאשר חטא [בה פרט] למתעסק מוקי לי' אשבת וא"כ אליבי' מאי איריא שכן נהנה תיפוק לי' דכל מתעסק חייב לבד משבת ועוד דמשמע [שם דהא] דאמר רב נחמן אמר שמואל דאליבי' דההוא תנא מסיק שמואל למילתי' וזה תימה למה הוצרכו שני מיעוטים, גי'.
[פסחים ע"ב ע"א] לר' יהושע דשני ליה לימא לי' הכי. תימא לי מאי קשיא לי' והא על כרחין צריכין למימר דלדבריו דר' אליעזר קאמר ואפי' אמרי' נמי כולה בטועה מאי איריא קאמר בפסח שכן שינה שמו לדבר האסור אפילו שינה שמו לדבר המותר נמי חייב לר' יהושע כיון שלא עשה מצוה דפסח ששחטו בזמנו לשם שאר זבחים פסול והכי הוה לי' למימר לא [אם] אמרת בפסח שכן טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה תאמר בשאר זבחים שטעה בדבר מצוה ועשה מצוה אלא ודאי אליבא דר' אליעזר קאמר דחשיב שניהם לא עשה מצוה דשאר זבחים נמי פסח פוסל [כדתניא] בפירקין דלעיל [דף ס' ע"ב] השוחט אחרים לשם הפסח בזמנו ר' אליעזר פוסל ור' יהושע מכשיר ועל כורחין מתני' סברה דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב דלא כר' מאיר דלקמן דהא אוקמה לקמן מתני' כר' שמעון [ד]סבירא לי' דהיכא דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב לר' יהושע כדמוכח במסכת שבת בפרק ר' אליעזר דמילה בסופו [דף קל"ז ע"א] דאמר ר' שמעון לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת שהוא חייב אלמא קסבר טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב לדברי הכל, ותירץ לי ר' דיש מקומות דמצי למימר ולטעמיך ולא קאמר, גם לא העלה המקשה על לבו לדקדק כל זה, ועוד דמצינו למימר דאע"ג דמחייב ר' יהושע גבי תינוקות, הכא גבי פסח אם שחטו לשם דבר המותר הי' פוטר, דהתם ודאי חייב כשמל את של אחר השבת בשבת לפי שלא עשה מצוה ולא נתנה שבת לדחות אצל אותו תינוק, אבל גבי פסח כששחטו לשם דבר המותר פטור כיון שנתנה שבת לידחות אצל אותו הפסח אם הי' שוחטו לשמו, מ"ר.
[פסחים ע"ב ע"א] שקדם ומל את של שבת בערב שבת דלא נתנה שבת לדחות. וא"ת א"כ לפלוג בדידיה בין קדם ומל ללא קדם, ונ"ל דרישא רבותא וסיפא רבותא נקט, ברישא מל את של ערב שבת בשבת אע"פ שעושה מצוה חייב כיון שלא נתנה שבת לדחות, וסיפא רבותא נקט דמל את של אחר השבת בשבת פטור אע"פ שלא עשה מצוה כיון שנתנה שבת לדחות.
<h2>דף כ.</h2>
[פסחים ל"ג ע"א] נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. נראה לר"ת (ו)[ד]נמצא שהוא מחובר דאי נתכוון לחתוך [זה] שהוא תלוש וחתך זה שהוא מחובר מאי איריא נתכוון לתלוש אפילו נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור הואיל ולא אתעבידא מחשבתו בחתיכה בעולם דהכי תניא בהדיא בפ' ספק אכל [דף כ' ע"א] היו לפניו שתי נרות ונתכוון לכבות זו וכיבה את זו פטור, ועוד דנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דהתם בפרק כלל גדול [דף ע"ג ע"א] דקתני בהדי הני מפרשא הכי דהא אפילו נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה פטור אי לא [אמר] במקום שתרצה תנוח כדמוכח התם ואין לתמוה (דאי) [אמאי] קרי למתעסק נתכוון לזה ועשה זה דהתם בפרק כלל גדול קרי למתעסק דשמואל שגג בלא מתכוון ועוד דהכא שייך למקריי' שאין מתכוון ומתכוון לפי שיש בה יותר כוונה מההיא דרב נחמן בר יצחק שנסדרה אחר כך אבל ההיא דמתעסק שייך בה טפי שהרי אין מתכוין כלל למה שהוא עושה.
<h2>דף כא:</h2>
[פסחים ל"ג ע"ב] לאימת קמתכשרי לכי סחט להו כי סחיט להו בציר להו שיעורייהו. מכאן הקשה ר"ת (לפרש) [לפרש"י] דפי' דכל שהוא מקבל טומאה, והרב ר' יוסף תירץ דאע"פ דמקבל טומאה בפחות מכביצה (הבשר) [הכשר] אינו מקבל בפחות מכביצה, ור' נותן טעם לדבר דמכל האוכל דרשי' קבלת טומאה בכל שהוא כדפרש"י מוכח דבעינן בהכשר בכביצה דהא לטמא אחרים דרשינן דבעינן בכביצה מדכתיב [ויקרא י"א] אשר יאכל הנאכל בבת אחת כדפרש"י לעיל ועלי' קאי אשר יבא עליו מים יטמא אלמא לא מקבל הכשר אלא א"כ יש בו כביצה ועוד מקשה ר"ת מהא דאמרינן לקמן בפרק אלו עוברין [דף מ"ד ע"א] ואין היתר מצטרף לאיסור והתנן השום והשמן של (חולין) [תרומה] והמקפה של (תרומה) [חולין] ונגע טבול יום (במקצתו) [במקצתן] לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל והא לית (לי') [בה] כביצה כך כתב בכל הספרים אלמא דלא מקבל טומאה אלא כביצה ורש"י מוחקו מן הספרים וגרס הכי והוינן בה מקום מגעו אמאי פסול וה"פ והא בטלו להו תבלין ברובא דקס"ד דימוע מדרבנן אסור ודוחק הוא, ועוד מקשה רבי' דהכא מיירי כשהשום והשמן בעין דהכי משמע לשון המשנה דקתני ונגע טבול יום במקצתן קאי אשום והשמן אלמא בעין נינהו דאי אמקפה איבעי לי' למתני (במקצתן) [במקצתה], ובסוף המשנה דטבול יום נמי משמע כך דקתני המקפה של תרומה כו' הי' שום מרובה הלך אחר המרובה אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהוא גוש בקערה פי' שהן בעין ביחד כמו גוש קרקע ואכולה מתני' משמע דקאי ר' יהודה דסיפא ורישא מיתני בענין אחד וא"כ היכי הוי פריך דלבטל ברובא וכי דבר שהוא בעין יבטל ואע"ג דברישא קתני פסל את כולן היינו דבטל אגב מקפה לענין שהרי הוא כנגע במקפה של תרומה מ"ה לית לן למימר שאם נגע בשום ובשמן של תרומה שלא יפסלוהו הואיל שהוא בעין הלכך על כרחין גיר' הספרים היא עיקר והכי פריך מקום מגעו אמאי פסול הא לא הוי כביצה ולא מקבל טומאה מן התורה ומדרבנן נמי (ק)פריך אמאי פסל אע"ג דפחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן הכא אית לן למימר דבטל אגב מקפה ועוד הקשה ר"ת מהאי דאמר לקמן [דף מ"ה ע"א] בהאי פירקין דתנן בצק שבסדקי עריבה כו' וכן לענין טומאה ומפרש אביי בגמרא [דף מ"ו ע"א] וכן לענין צירוף טומאה בפסח ובשאר ימות השנה איכא פלוגתא כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין ונגעו בהאי בצק ואיטמי פסח דאיסורו חושבו מצטרף בשאר ימות השנה כו' והשתא (לפרש) [לפרש"י] דסבר דפחות מכביצה מקבל טומאה למה לי למנקט צירוף אוכלין לימא לענין (טומאה) [טומאת] בצק גרידא בפסח דאיסורו חושבו (ו)מקבל טומאה מה שאין כן בשאר ימות השנה דכיון שרוצה בקיומו בטל אגב עריבה אלא ודאי דלענין קבולי טומאה [לא] הוי מן התורה אלא בכביצה, ומיהו לפר"ת נמי קשה (להו) [לי] קצת דבלא צירוף הוה מצי למימר לענין קבולי טומאה דרבנן דכל שהוא, ועוד הקשה ר"ת מריש פ' המצניע [דף צ"א ע"א] דאמר התם בעא מיני' רבא מרב נחמן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין טומאה כו' לעולם לענין שבת וכגון דאיכא פחות מכביצה והאי משלימו לכביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה מצטרף נמי לענין שבת או דילמא כל לענין שבת בעינן כגרוגרת ת"ש שתי הלחם ולחם הפנים (שיעורו) [שיעורן] כגרוגרת אמאי לימא מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית הכי השתא התם מדאפקי' חוץ לחומת העזרה אפסיל לי' לענין שבת [לא] מחייב עד דמפיק לרשות הרבים אלא הכא שבת [וטומאה] [בהדי] הדדי [קאתיין] השתא משמע מתוך סוגיא דהתם דמיבעי לי' אי אמרי' דמה שנאסר מחמת הטומאה מחשב לי' להתחייב בשבת דאי מיבעי לי' (אצירופו) [אי צרופו] לטמא אחרים מחשיבו לענין שבת או לא א"כ אמאי נקט כזית אפי' משהו נמי מצי למיבעי ועוד אמאי נקט תרומה אפי' חולין נמי, ועוד מדמייתי מההיא דלחם הפנים שנפסלין ביוצא משמע דהיכי דאתו בהדי הדדי האיסור וחיוב שבת מחשיבו לענין שבת, וא"כ אמאי נקט כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין בלא צירוף נמי מצי למיבעי אי מחייב בהאי כזית שזרק כיון שנאסר מחמת הזריקה שמטמא. וה"ר יוסף בשם ר' שמואל [פירש] במסכת שבת דבבית טהור לא קמיבעי לי' דודאי חייב כיון שהוא ראוי לאכילה וזר לוקה עליו בכזית חשוב לענין שבת אבל בבית טמא מיבעי לי' אי בטל חשיבותו במה שנטמא ואין כאן אלא עקירה דלא חשיב (כשעת) [בשעת] הנחה או דילמא כיון שבא לו חשיבות אחר [כך] שמצטרף לטמא אחרים חשיב נמי לענין שבת, והשתא אתי שפיר הא דנקט כזית תרומה דבע"א לא חשיב בשעת עקירה, ומיהו לא משמע הכי מדמייתי עלה ההיא דלחם הפנים אבל לפר"ת אתי שפיר דלא מקבל טומאה בפחות מכביצה, וא"ת מאי קמיבעי לי' כזית והא בשעת עקירה לא חשיב ואע"ג דחשיב בשעת הנחה מ"מ לא מחייב דהוה לי' [כ]מוציא חצי גרוגרת ותפחה דאע"ג דבשעת הנחה איכא כגרוגר(ו)ת כיון דבשעת עקירה לא הוה פטור כדמוכח לעיל [שבת שם], ולפי' ה"ר יוסף אתי שפיר וי"ל דמה שהוא נאסר אחרי כן מחשיבו כאילו הי' נמי כשיעור בשעת עקירה, על כן נראה לר"ת דבין ליטמא בין לטמא כביצה והא דאמר בחולין [דף כ"ה ע"א] התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל לא (הי') [שהן] מקבל[ין] טומאה [מן התורה] אלא ניחא לי' לתנא למנקט מלתא שהוא דק ביותר דאית בהו טובא ראשון ושני הואיל וכבר גזרו עליו חכמים, ורבי' שמואל נמי הודה לדבריו והביא ראי' [מדתנן] במס' אהלות פ' העושה מאור [מ"ה] אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית בשר ממעט על ידי רובע עצמות ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכביצה אוכלין וקתני בסיפא [מ"ו] זה הכלל הטמא אינו ממעט הטהור ממעט, אלמא פחות מכביצה אוכלין לא מקבלי טומאה וכי תימא היינו קר[ו]י טהור כיון שאינו יכול לטמא אחר אע"ג דראוין להצטרף כמו פחות מכזית מן המת ומן הנבלה, הא ליתא דהא אמרינן בלא יחפור [דף כ' ע"ב] כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה והרי אלו אוכלין ראוין לקבל טומאה ואם הם תרומה זר האוכלן חייב (אך) [ועוד] הי' אומר רבינו שמואל דההיא (דפ"ב) [תו"כ] [ד]משמע שמקבלת טומאה בכל שהוא מיירי בקדשים דכמו כן מצינו בהם חומרא אחרת גבי טומאה דטריפה ששחטה טהורה ובקדשים טמא כדאיתא בחולין [דף ע"ג ע"א], ובחנם דחק דנראה לר"ת דאסמכתא בעלמא היא דמילי טובא מפיק בת"כ מקרא דלתנייהו אלא אסמכתא בעלמא כדפרשי' במקום אחר ועוד משמע (בשם) [כשיטת] ר"ת בפ' [כשם דף ל' ע"א] דקתני התם שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף והתניא (בביצה) [כביצה] ומסיק סברוה בעיסה (שניי) [ראשונה] פי' שעושה המקיף שני וחולין הטבולין לחלה [כו'] (אדמסיק) [עד דמסיק] דכולי עלמא אין שני עושה שלישי בחולין וחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמי והכא במותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל [קמפלגי] מר סבר מותר פי' ההיא דתניא כביצה ומר סבר אסור ההיא דתני פחות מכביצה [ד]לא מקבל טומאה דאי מקבל טומאה א"כ גורם טומאה הוא, ורש"י דחק לשם דפחות מכביצה [ד]לא חשיב מותר לגרום לו טומאה כדי לתקן העיסה לתרום מן המוקף, ור' אומר דלא קשיא (ד)מידי דפחות מכביצה יתן על הט(ו)מאה בנתיים, ועוד הביא ה"ר אליהו ראי' מת"כ [שמיני פרשה ז' הי"ג] דדריש הא דכתב גבי כלי חרס ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן ואי(ן) מקבלין טומאה בכל שהוא אמאי אצטריך קרא דלא מהני להו שבירה פשיטא טומאה שבהן היכי אזלא. עוד יש להביא ראי' מהא דתנן בסוף אלו עוברין [דף מ"ט ע"א] ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ר' מאיר אומר זה וזה בכביצה, ומפרש בגמ' חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה אף חזרתו בכביצה משמע דלענין קבלת טומאה קאמר, ומצינו שחזר בו רש"י במסכת חולין בפ' אותו ואת בנו [דף פ"ב ע"א] בשמעתא דפרה מטמאה טומאת אוכלין שהקשה למה (לה) [לי] קבלת טומאה ה[י]א גופה מטמאה אדם ובגדים, ותירץ מפרשי' כי האי גוונא בכריתות בפ' דם שחיטה [דף כ"א ע"ב] כגון שחיפהו בפחות מכביצה בצק אי משוית לי' אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלין ואם לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית בי' שיעורא וכי נגעי בי' אוכלין אחריני טהורין שאין נוגעין בנבלה אלא בבצק לשון רש"י כתבתי'.
<h2>דף כג.</h2>
[פסחים ל"ו ע"א] האוכל נבלה ביום הכיפורים. נראה לר' דוקא נתנבלה ערב יום הכיפורים דמה שפי' בקונטרס דה"ה אפי' נתנבלה ביום הכיפורים דהא הוי עלה איסור אבר מן החי קשה לר' דהא כי פקע איסור אבר מן החי יחול עליו איסור יום הכיפורים כמו איסור נבלה (והא) [דהא] איסור בת אחת היא ובאיסור בת אחת (הוה) [הא] מודה ר' שמעון [דחל] אע"ג [דס"ל] דאין איסור חל על איסור בזה אחר זה.
<h2>דף כח.</h2>
[פסחים ע"ג ע"ב] מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר דבעלי חיים אינן נדחין. וא"ת מאי קושיא הא [תנן] לקמן בפ' מי שהי' טמא [דף צ"ו ע"ב] הפסח שנמצא קודם שחיטה ירעה אחר שחיטה יקרב ופליגי תנאי בגמרא אי שחיטה דוקא אי זמן שחיטה קאמר (דקבעתין) [דקבעיה] חצות מיהו איכא למאן דאמר דחצות קבע ואמאי לא מוקי רב הך מתניתא כי ההוא דודאי ההוא פליגא עלי' דהיינו נראה ונדחה, ועוד תימא (הא אמר) אהאי לישנא נדחה הוי לי' למימר קבעי' חצות כדלקמן, ונראה כמו שפי' הקו' לקמן דהיינו טעמא דדחי בידים ששחט פסח אחר הרי (דאורייתא) דחו אותו בעליו בידים ואפי' רב דאמר אין בעלי חיים נדחים הוא מודי היכא דדחי בידים דהוי דיחוי ולא פליגי רב ור' יוחנן בפ' שני שעירי [דף ס"ד ע"א] אלא בכי האי גוונא שנטמאו בעלים או שמשכו ידיהם וא"ת והא פליגי נמי בההיא דאמר ר' יוחנן בפ"ק דקידושין [דף ז' ע"א] בהמה של שותפין (ו)הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש חצי' קדושה ואינה קריבה משום דנדחית היא כשהקדישה חצי' ודייק עלה ש"מ בעלי חיים נדחין, וי"ל דההיא לא דחי בידים הואיל ודרך הקדש דחי לה לא מקרי דיחוי כל כך, ומיהו יש להקשות מאי דוחקי' מהא תירוצא למהדר כגון שהפרישו קודם חצות כו' משום קשיא דמידי הוא טעמא אלא לרב הא מסקי' בפ' שני שעירי אמר לך רב אליבא דר' יהודה לא קאמינא כי קאמינא אליבא דרבנן (ואיכא למימר) [וא"כ לימא] דמתניתין ר' יהודה היא דסבר נדחין כי ההיא דפ' מי שהי' טמא דדייק רב הונא ש"מ בעלי חיים נדחין ואפי' דיחוי מעיקרא, ובתמורה [דף כ"ו ע"ב] [ו]בשלהי כריתות [דף כ"ז ע"ב] דייק נמי ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ובעלי חיים נדחין וצריך רב לאוקמינהו כר' יהודה ומתני' נמי אמאי לא מוקי כר' יהודה.
<h2>דף כח:</h2>
[פסחים נ"ז ע"א] דכריך ידי' בשיראי. פי' בקו' וחציצה פוסלת בקדשים דכתיב ולקח הכהן בעינא לקיחה בעצמו של כהן וא"ת והא גבי לולב לא אמרי' הכי בפ' לולב הגזול [דף ל"ז ע"ב] גבי לא לנקוט אינש לולבא בסודרא רבא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, ותירץ ר' דהתם מיירי באוחז לולב על ידי סודר כעין צבת כגון שכורך הלולב בסודר ואוחז בסודר שהסודר מסייעו להחזיק וכי האי גוונא לא הוי חציצה וכן נמי משמע בההיא שמעתא דבהכי מיירי דקאמר לא ליהדק איניש לולבא בהושענא דילמא נתרי טרפי והוי חציצה רבא אמר מין במינו אין חוצץ משמע בשאינו מינו חוצץ והיינו טעמא דההיא [הוי כעין] דשמעתין דכריך ידי' בשיראי דכי האי גוונא ודאי שייך חציצה, מ"ר.
